פסק-דין בתיק עפ"ג 38933-09-11

השופט א' קיסרי :

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת ט' תדמור-זמיר) מיום 19.7.11 בת"פ 18591-01-09 שבו הורשע המערער בעבירה של קשירת קשר לפשע - עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (" חוק העונשין") ונגזר עליו עונש של חמש שנות מאסר בפועל ושמונה עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים (" גזר הדין").

הערעור מכוון כנגד חומרת העונש.

כתב האישום, ההליך קמא ופסק הדין

על פי הנטען בכתב האישום, ביום 4.1.09 במהלך פגישה שנערכה בחצר ביתו של המערער, קשרו המערער ואיתמר שאלתיאל (" איתמר") קשר להמית את מרדכי בן חמו (" המנוח"), שהיה הבעלים של מסעדת "המקום של פונצ'י" (" המסעדה"), על רקע סכסוך כספי ביניהם. לאחר זאת עזב איתמר את ביתו של המערער ובאותו היום, סמוך לשעה 19:00, ירה איתמר במנוח למוות ליד המסעדה.

לאחר שמיעת הראיות, הרשיע בית המשפט קמא את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ולאחר שמיעת טענות לעונש גזר את דינו.

בית משפט קמא קבע כי העבירה שעבר המערער חמורה מאוד, שכן הוא קשר קשר לביצוע רצח. הוא דחה את טענת המערער שלא קיימים מדרגי חומרה בעבירת הקשר, והוסיף כי " הדעת אינה סובלת כי דינו של אדם אשר קשר לביצוע התפרצות למשל יהא זהה בנסיבות דומות לדינו של אדם אשר קשר קשר לביצוע רצח, קל וחומר כאשר הרצח קרם עור וגידים בהתאם לקשר שנקשר". בית המשפט קבע כי המערער פעל בצורה אלימה וקיצונית תוך שהוא מפגין אדישות לתוצאות הקשות של מעשיו, והדגיש כי אף שהמערער לא נטל חלק בביצוע הרצח עצמו הרי שהוא ביקש להביא למותו של המנוח, וכי אלמלא מעורבותו ייתכן שהרצח לא היה מתבצע כלל.

בית משפט קמא התחשב בנסיבות חייו של המערער, בגילו ובהיעדר עבר פלילי ולאחר ששקל את כל השיקולים, לחומרא ולקולא, גזר עליו את העונשים כאמור.

טענות המערער

המערער מלין על חומרת העונש. לטענתו, העונש שהוטל עליו הוא חמור וחורג מרמת הענישה המקובלת והראויה. לדבריו, הוא לא "ביקש" להביא למותו של המנוח, חלקו הסתכם בדיבורים בלבד והוא לא ביצע כל פעולה שהיה בה כדי ליזום או לקדם את תוכניותיו של איתמר. המערער אינו חולק על כך שמעשיו חמורים, אך טען כי נוכח רמת הענישה המקובלת יש להפחית מעונשו, כך שלא יעלה על עשרים וארבעה חודשי מאסר בפועל. המערער ביקש להקל בעונשו גם בשל נסיבותיו האישיות הקשות ובשל היותו אב לילד קטן הסובל מתסמונת גנטית נדירה וזקוק עקב כך לטיפולים רפואיים תכופים ויקרים.

עוד טען המערער, כי שגה בית משפט קמא כאשר לא ניכה מתקופת מאסרו את תקופת מעצרו המחודש בשל הפרת תנאי שחרורו. טענתו היא, כי מאחר ולא הוגשו נגדו כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים בגין הפרת תנאים, הרי שמעצרו המחודש הוא בגדר האישום שהורשע בו ויש לנכות את כל ימי המעצר מתקופת מאסרו.

מנגד טענה המשיבה, כי בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה יש לדחות את הערעור ולהותיר את עונש המאסר על כנו (ללא ניכוי ימי מעצרו בחוץ לארץ).

דיון

לאחר שמיעת טענות הצדדים, אני סבור שיש לדחות את הערעור בנוגע לעונש שהוטל על המערער ומנגד, לקבל את ערעורו בעניין ניכוי הימים שבהם היה נתון במעצר בחוץ לארץ מתקופת מאסרו.

ככלל, וכך גם בענייננו, לא תתערב ערכאת הערעור בעונש שהוטל על הנאשם בערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים שבהם העונש שהוטל חורג ממדיניות הענישה הראויה או במקרים של טעות מהותית בגזר הדין (ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.2.98); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.09); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (טרם פורסם, 3.7.06)). גזר הדין של בית משפט קמא מבוסס ומנומק היטב, ולא מצאתי כי המקרה דנן נמנה על המקרים החריגים.

אין צורך להכביר מילים על חומרת העבירה שעבר המערער, שקשר קשר לביצוע עבירה מהחמורות שבספר החוקים, עבירת רצח. בית משפט קמא הדגיש את הדרך האלימה והקיצונית שהמערער בחר על מנת לפתור סכסוך כספי עם המנוח ואת האדישות שהפגין לתוצאות מעשיו, הן כלפי המנוח ובני משפחתו, הן כלפי הציבור בכללותו. אמנם המערער לא נטל חלק פעיל ברצח וכל מעשיו הסתכמו, כפי שטען, ב"דיבורים" בלבד, אולם חומרת העבירה במקרה זה אינה נמדדת במעשיו הפיזיים, אלא נובעת מכך שהסכים עם איתמר על ביצוע הפשע ושהשלים את "ההסכם" שכרת עם איתמר לרצוח את המנוח.

אף שבית משפט קמא נתן דעתו לנסיבותיו האישיות של המערער, הוא ראה בחומרה מיוחדת את הקשר שקשר לרצוח את המנוח. חומרה זו מחייבת ענישה הולמת ומתן משקל-יתר לאינטרס הציבורי של הרתעת עבריינים בכוח, והעברת מסר חד-משמעי של הרתעה מהישנות עבירות דומות באמצעות ענישה בכל חומרת הדין.

בית משפט קמא קבע, ואני תמים דעים עמו, כי בעבירת קשר קיימים "מדרגי חומרה" וכי עונשו של נאשם שהורשע בעבירת קשר צריך להיגזר מחומרת העבירה שאותה הוא קשר לבצע. העונש המרבי על עבירת קשר לביצוע פשע הוא שבע שנות מאסר, ומכאן שהעונש שהוטל על המערער, שהסכים לנטילת חיי אדם, איננו חמור ואין מקום להפחיתו.

עיון בפסיקה שאליה הפנה אותנו המערער מלמד כי אין בה כדי להועיל לו, בעיקר מפני שהנסיבות בכל אחד מהמקרים שונה מזה שבפנינו. במרבית המקרים נגזר העונש בגדר הסדר טיעון ולא לאחר שמיעת ראיות, ובחלק מן המקרים מדובר בעבירות אחרות מאלה שבענייננו. על כל פנים, בהינתן הכלל שענישה היא לעולם אינדיבידואלית, קשה לראות מה תועלת יש באותם מקרים לעניינו של המערער.